04 פברואר, 2008

THE EMPEROR


הקונצ'רטו הגדול והסופי של בטהובן לפסנתר .. החמישי במספר שבעקרון מסכם את נסיונותיו לכתוב קונצ'רטים .. (וכולם היו מוצלחים מבחינתי) בטהובן כתב עוד שתי יצירות באותה תקופה , את הסונטה לפסנתר (op81) ואת הרבעיה לכלי קשת (op74( .

הקונצ'רטו החמישי לפסנתר אמנם נקרא the emperor אך אין לו כל זיכה לפוליטיקה כפי שחשבו בתחילה . זה לא היה "חדש" עם בטהובן הזיכה ל"הלחנה פוליטית" אולי בשל כך זה דבק בו גם כאן .
למה ה"כותרת" הזו נדבקה לקונצ'רטי החמישי אף אחד אינו יודע ..הכל ספקולציות . בטהובן לא השאיר אחריו שום "רישומים" למספרים לנו על כך .

הקונצ'רטי מתחיל בפרק גדול ועצום מימדים (allegro) שכבר בתחילתו נותן תחושה שזהו הקונצ'רט הגדול והמסכם של בטהובן .
יש הרגשה שהקונצ'רטי הזה הולך להיות במימדי סימפוניה ולא שום דבר נחות מכך .
כתיבתו של בטהובן ב"קיסר" מצליחה לעורר את כל החושים ואת כל הכלים בתזמורת ..אף נגן לא יושב על שמריו וכולם משתתפים בעיניין .
פתיחה ענקית וגרנדיוזית כולל הפסנתר באמצע היצירה .
בטהובן כותב לפסנתר יצירה משלו ולתזמורת תוים משלהם . כמובן שהכל סובב סביב נושא מרכזי והמלודיה נמשכת בין שני הצדדים ונמתחת למחוזות שונים על ידי הסולן (פסנתר) והתזמורת .

הקדנצות בפרק הזה כתובות מראש והן כמעט ולא נשמעות כקדנצות כלל וכלל ..יש אפילו על הפרטיטורה במקומות שמצפים לקדנצה "הוראות" מן המאסטרו לא לפצוח בקדנצה אלא להמשיך הלאה ישירות עם התוים בפרטיטורה .
בטהובן כתב לקונצרטי באופן מיוחד המון מתח בין הכלים והרעיון המרכזי שסובב כל הזמן מבלי לנוע כמעט (אולי בגלל זה חלק מהמוסיקאים אינם מתחברים אליו)
ה"קדנצות" המוסוות כתובות בגישה אימפרוביסלית וכך הוא "מראה" את אופי הפסנתרן מבחינת ויטואוזיות אך לא נתן לאף אחד "ללגעת" בתווים יתר על כך .

אפשר לשמוע את הנושאים והמלדיות שמאד מזכירות לנו קטעים ורעיונות מהסימפוניות המוקדמות שלו ..ה שלישית למשל ואפילו קצת מהחמישית ..
אני תמיד רואה את הקונצ'טי הזה כמו ה "תשיעית" שלו מבחינת רעיונויות הכתיבה.
..הוא פשוט מסכם את מפעל חייו בקונצ'רטי יחיד וגדול .
הדיאלוגים בין הפסנתרן והתזמורת מעוררי תאבון והרגש גועש כל זמן שהקונצ'רטי ממשיך להתנגן .
הדינאמיקה שמתרחשת בין שני המחנות הללו מביא את היצירה לשיאים חדשים .
העדינות מול הוירטואוזיות שבטהובן כתב הן לפסנתר והן לנגני התזמורת מדהים אותי מחדש כל פעם שאני מאזין ליצירה הזו .
טכניקות הכתיבה סביב נושא אחד בבחירת תוים משתנה ..(לדוגמא בפרק הזה התזמורת עוברת מ
C flat ל B major ) שאמנם הם במסגרת הרמונית זהה אך בחירת התוים שונה ומענינת יותר .

אפשר להבחין באוזן חדה בעבודה בין הפסנתר לתזמורת שהפסנתר מלווה לפעמים את התזמורת ולא להיפך ..טריק ידוע של בטהובן .
הוא כותב בתעוזה גדולה ובהחלטיות שכזו ש99 אחוז מכל מה שהוא עושה מתקבל על הדעת , גם אם ה די שונה משאר הדברים שנעשו באותה התקופה .
הפרק הראשון גדול ועצו ומכניס אותך לאווירת סימפוניה ענקית שבמרכזה הפסנתר . הפרק השני בקונצ'טי אינו דומה לחלוטין לפתיחה הגרנדיוזית (כהרגלו של בטהובן) וה ADAGIO הוא הפרק הקצר ביותר מבין שלושת פרקי הקונצרטי ..
הפרק הוא ציורי ומלודי כל כך והוא נפתח בקטע שכתוב לכלי קשת ..שדי מרגיעים לאחר האדרנלין מהפרק הראשון .
הפסנתר מצטרך לקראת אמצע הפרק ומוסיף קישוטים בודדים פה ושם על רקע הקשתנים וכלים נוספים שפורצים מידי פעם .. הפסנתר ממשיך ומביא את ה"נושא" הכללי אל המאזין ומיד לאחר מכן דואט נפלא בין הפסנתר וקבוצת נגנדי כלי הנשיפה מעץ ..הקטע מדהים ביופיו עד כדי כך שברליוז טען תמיד שקטע זה, הוא המודל באינטרקציה בין פסנתר לתזמורת מבחינתו .
הפרק מסתיים שוב עם כלי הקשת מנגנים מלודיה נעימה והפרק השלישי נכנס ללא הפרע וללא הפסקה (כפי שנהוג בין קטעי קונצ'רטי) אפשר להבחין שהפרק השלישי נכנס מהשני רק כאשר שומעים שכלי הקשת יורדים חצי טון מ B ל B FLAT ..ובכך יוצרים תחושב של "עוד" תחושה של מתח ומסתוריות מוסיקלית .
הפסנתר אינו שובר את המתח בקלות ופותח בנושא ה RONDO (הפרק השלישי) ב "קצב" די איטי ..
כך שהוא מאגד את המתח שהקשתנים יצרו בירידה של חצי טון ממקודם .
הטמפו האיטי ששומר על המתח והמסתוריות מסתיים לפתע כאשר הפסנתר פורץ קדימה ומנגן את נושא הRONDO בטמפו המתאים לו .
גם ה RONDO מתפתח אך לא למשהו חדש אלא על פיתוח נוסף של הנושא הפרק הראשון .ה.ALLEGRO .. ובכך בעיקרון מביא סיכום יפה ומשלב שני נושאים יחד עם שבירות טמפו פה ושם וכתיבה לוירטואוז אמיתי .
לקראת סוף הקונצ'רטי יש קטע מדהים של פסנתר שמאחוריו מנגנים הטימפנים ..חלש מאד ברקע ..והוא יוצר מתח מחדש לפינאלה ..
כמובן שאת סוף הפרק צריך לזכור ו בטהובן לא שכך זאת לרגע .
כל המתח והרוגע נשברים והעוצמה של פתיחת הקונצרטי מחלחלת גם לסופו .
התזמורת במלואה מנגנת והתוים שכתובים לפסנתר עצומים .
הפסנתר מנגן עד סוף הקונצ'טי ומשאיר את השניות הבודדות האחרונות ל"תקיפות" הסוף כפי שהמנצח רואה אותן .

כאמור זהו הקונצ'טי האחרון שכתב בטהובן והוא לדעתי המסכן של עבודות חייו בנושא .
יש כל כך הרבה ביצועים לונצ'טי הזה ..שזה לא יאמן .
הוא נוגן בפעם הראשונה בשנת 1811 ב ליפציג ב 28 בנובמבר , הפסנתרן אז היה פרידריך שניידר והמנצח גוהן פיליפ קריסטיאן .
שנה לאחר מכן הוא נוגן שוב הפעם ע"י carl Czerny

הביצוע שאני שמעתי בעת כתיבת הסקירה :
BEETHOVEN
PIANO CONCERTO NO 5 "THE EMPEROR"
Maurizio pollini/karl bohm
DG

הביצוע מצוין ומוקלט ברמה פנומנלית .
אני מאד אוהב את פוליני ומנסה לשים את ידי על כל הקלטה שהוא הוציא .
כאמור הקונצ'טי הזה הוא עצום והפתיחה מזכירה מאד סימפוניה יותר מקונצ'טי לפסנתר . כך שהמנצח כאן התאים ביתר קארל בוהם מדהים והתזמור שלו מצוין .
הרגש שיש לפוליני והATTACK גם יחד מוציא אותו תמיד עם היד על העליונה .
תחושת האצבעות שלו על הסטינוואי מדהימה אותי כל פעם מחדש וזאת התרגשות לשמוע אותו מנגן אפילו מדיסקים .. (מומלץ ביותר הנוקטורנו של שופן שלו . דיסק כפול מדהים ! )
כמובן שפה התקליט ניגן ולא דיסק ..והפסנתר נשמע מדהים , גדול וקוהרנטי לחלוטין .
לקראת סף הפרק הראשון חוויתי קצת inner groove distortion אבל המוסיקה שבתה אותי להמשיך למרות "ההפרעה" השולית הזאת הפעם .

מומלץ ביותר .
אביעד

אין תגובות: